מעבר לעץ

ישנו עץ, ויש מה שמעבר לעץ.
ישנו רהיט מדויק, עשוי בקווים נקיים ומחומרים משובחים — אבל גם הוא, אם מביטים בו היטב, מספר סיפור אחר.
הנגרייה עבורנו איננה רק מקום של ייצור.
היא זירה של הקשבה.
היא שיחה מתמשכת בין חומר לרוח, בין רעיון לביצוע, בין אדם לאדם.
הרב אברהם יהושע השל כתב ש"רוח האדם נגלית במלאכתו".
ואכן, אנחנו מגלפים פה לא רק עץ — אלא גם את דרכנו, את ערכינו, את השאלות שמובילות אותנו.
בכל מדף, בכל ציר, בכל החלטה עיצובית – מקופלת כוונה.
ובין שרטוטים להזמנות, בין מדידות להובלה – מתרחש דבר מה אחר.
בלתי נראה, לא נמדד – אך ממשי:
מפגש.
מרטין בובר לימד שבלב הקיום האנושי שוכן האני-אתה.
זהו המקום שבו איני משתמש בך, איני פונה אליך ככלי או כפתרון, אלא פוגש אותך.
במלואך.
וכשזה קורה – גם העבודה מקבלת צורה אחרת.
היא הופכת להיות ביטוי של הקשבה, של כבוד, של נוכחות.
ואולי דווקא מתוך האינטנסיביות של היומיום, מתוך התנועה האינסופית של קידום, של עשייה, של שיפור — אנחנו עוצרים לרגע לחשוב:
מה יקרה מעבר?
מה יקרה כשניצור מקום שלא רק מייצר – אלא גם נותן?
שלא רק פותר צרכים – אלא גם מחבק?
שמאפשר, בתוך המרחב החומרי, תנועה של חסד, של הכרה, של ראיית מי שאינו תמיד נראה?
לא נכתוב זאת באותיות ברורות.
אבל בתוך העץ, בתוך הסיבים, יש כיוון.
והכיוון הזה הוא שלנו.
לא אל יעד – אלא אל דרך.
לא אל הצלחה – אלא אל משמעות.
הרמב"ם, שכתב את סודותיו בהסתר, לימד אותנו שחוכמה אמיתית איננה מתנפנפת ברוח אלא חבויה למי שמבקש באמת.
כך גם אנחנו: מבקשים לזרוע, בשקט, את היכולת לחלום.
אולי הדרך תיקח אותנו אל מקומות שלא דמיינו.
אולי נזכה, בין פרויקט לפרויקט, גם להאיר קצת.
אבל גם אם לא – עצם ההליכה, עצם השאיפה, עצם המפגש – הם עצמם הבית.
והנגרייה — היא הדרך לשם.